מעיין בבוסתן - עין בוסתן - התנסות בלתי נשכחת :מה הניע אותי לייסד את הגן הזה?
sign
זורעים זרעים של תקוה ושלום
  עברית| English| français|  عربي| Nederlands| Deutsch|
קרקס בעין בוסתן  |  
סתיו 2000 הביא עמו התנסות בלתי נשכחת ששינתה את חיי.
נדמה לי שכבר סיפרתי זאת אלף פעם, ולאחרונה היא שוב עולה בי. למעשה מעולם לא איבדה את חיותה בעיני רוחי, למרות שלעיתים נדמה לי שזה כבר סיפור של מישהו אחר. החלטתי לכתוב אותה כדי להבהיר את עצמי טוב יותר, ובראש וראשונה להבהיר את עצמי לעצמי. אני מתנצל מראש בפני אלו שעוד ישמעו אותי מספר זאת. אל תהססו לומר "שמענו, קראנו, ראינו את הסרט".
 
ובכן, סתיו...
סיימתי את יום עבודתי בבית הספר שבהרדוף, ומשהו בתוכי משך אותי לנסוע חזרה הביתה דרך צומת עדי, ולא כרגיל מכעביה. מישהו אמר שמתרחשת פורענות כלשהי שם, בכיוון שפרעם.
כשהגעתי לצומת סומך היו לפני רכבים רבים – משפחתיות ומשאיות. זה הרגיש כמו פקק רגיל, אך משדבר לא זז, יצאתי לראות מה בעצם מעכב את כולם.
חלפתי ברגל על פני המכוניות שעמדו שם, והגעתי לצומת עצמה. הרבה לא ראיתי שם: צמיג בוער או שניים, מסריחים את הסביבה בעשן שחור, וחצי חבית עם משהו בתוכה. הכול נראה פשוט מאוד להזזה. צריך הייתי קצת עזרה.
חזרתי אל המכוניות העומדות בתור ורמזתי לנהג הראשון שהבחין בי שיצא כדי לעזור לי. הפנה ראשו והתעלם מפנייתי. השני סובב ראשו מבעוד מועד.
השלישי פתח חלון וצעק שהשתגעתי, שדברים נוראים מתחוללים בחוץ, ושאכנס מייד למכונית. הבנתי שיש בצומת יותר ממה שעיני רואות, ושאנשים אלו אינם חופשיים לצאת. חשתי בקריאותיו של האיש את עוצמת הפחד. פחד משתק. על פלח הגבעה, שפולחה לצורך סלילת הכביש, עמדו כמה אנשים. אולי תושבי שפרעם הנדהמים. ודאי לא היו אלה מי שהבעירו את הצמיגים.
פניתי אליהם בקריאות אחווה כאלה ואחרות, אך הם היו רחוקים יותר מאי פעם, גם אם פיסית יכלו לשמוע את קריאותיי. לא יכולתי להזיז את הצמיגים או את החבית לבד. הוספתי להלך בצומת, מחפש עזרה. לפתע ראיתי שלעברי מתקדמת קבוצת אנשים מפתיעה ביותר. הייתי אומר קבוצה "הזויה", אלא שהם אכן היו שם, פיסית. חבושי קסדות, בידיהם אלות, ממוגנים בשכפ"צים. זכור לי שבחרתי לאמוד את מספרם, כדי שתהיה לי נקודת אחיזה אובייקטיבית כשהחיזיון יעבור. שבעים. כך אמרתי לעצמי, והיום אני קצת מתקשה להאמין.
הם היו מסודרים בשורות, מרפקים לצדדים. באו לפנות דרך, לפתוח את הציר.
לתדהמתי כלל לא התייחסו אלי. נדמה היה שלא הבחינו בי, למרות שניצבתי מטרים ספורים מהם. כאילו העובדה שאיני אחוז בידי הכוחות שמאיימים על כל שאר הנוכחים בצומת, משחררת אותי גם מהתייחסותם של אלה. התבוננתי בהם ודמעות בעיני. מה בעצם באתם לעשות?! חשתי לבד. חסר אונים. רציתי להסביר לכולם עד כמה הם יוצרים את הסיטואציה. ידעתי שעוד רבות ידובר בצומת הבוער. מי יאמין שהרבה לא היה שם, ושבפשוטות אפשר היה לפנות הכל. ברור הרי שקבוצה קטנה, ואולי אפילו פצפונת של צעירים מתוסכלים וסובלים היא האחראית למעשה, ושלציבור בכללו אין כל קשר לכך, אך הפחד אוחז בכולם, והוא מתקשה לכדי שנאה. שנאה אדירה ורושפת, אלימה. רציתי להסביר ולא היה למי.
ראיתי את הפחד עצמו כישות אדירה ולועגת. הוא ידע שאני מחוץ לתחומי השפעתו, אך מכיוון שהיה לחלוטין מחוץ לתחומי השפעתי, וחזק ממני לאין שיעור, דימיתי לשמוע את צחוקו. הדבר חרוט בזיכרוני כמו מפגש קרמתי. ידעתי שמשימתי תתבהר בעקבות האירוע. מעצמם החלו עולים בי משפטים שנאספו לכדי שיר.*
 
את השיר, שקיבל את השם "צומת שפרעם" הקלטתי עם כמה חברים יקרים, שנענו לאנרגיה התזזיתית שאוחזת בי לפעמים ונסעו איתי עד לתל אביב לצורך זה. גם הסתובבתי עם גיטרה בכל מני "פסטיבלים" של "שכנות טובה" או של "סולחה", ושרתי. השיר אפילו זכה להשמעה ברדיו, אצל דובי לנץ.
 אך קשה לי לומר שמשהו מכל אלה הביא למימוש המשימה, לפורקן המיוחל. עובדה – אני שב ומספר זאת. ידיעה אחת ברורה לי מאז ועד היום: אם איני עושה משהו עם ההסתברות הקרמתית הזו, ותורם חלקי לפורקן הפחד ולהתרת פלונטר הרגשות האלים הזה, אין שום הצדקה לחיי במרחב הגיאוגרפי הזה. אחרי הכול, למה דווקא לפתח הר געש? מתוך כך מצאתי משמעויות חדשות לחיי. לעיתים מתסכלות, אך פעמים רבות מרגשות מאוד.
 
ארוע זה שהתרחש באוקטובר 2000 עורר בי תובנה באשר לתפקידי בחיים אלו, משימה ממשימותי: רגשות שליליים מביאים להרס וחורבן. אפשר לתעלם, להתמירם, להפוך אותם לכוח חיובי! ממש כמו הרוח שיכולה להיות הרסנית ביותר, כמו גם שימושית מאוד. איך עושים זאת?? שאלתי את עצמי.
 
 בחיפושי אחר הפרקטיקה יזמתי מעגל הקשבה שפעל משך 4 שנים, פעם בחודש. השתתפו בו ערבים ויהודים במספרים שווים פחות או יותר. נשמעו בו שתי שפות עיקריות: ערבית ועברית.
אנשים הוזמנו לשפוך כאביהם במעגל הקשבה, וקיבלו תמיכה ואהבה.
לעיתים נשמעו דעות ורעיונות קיצוניים. מרחב ההקשבה יכול להכיל הרבה!
 
          המשך חיפושי לתרומה משמעותית להקטנת האלימות הביא אותי ליזום את פרויקט הגן: "עין בוסתן".
ידעתי שעלי לרתום את כוחות החיים שלי, לשזור את סיפור חיי באמונתי העמוקה ביותר. לפיכך טרחתי רבות על הקמתו של הגן "עין בוסתן" מזוית ראייה של אבא: בני הבכור לומד בגן הילדים המעורב זו השנה השנייה.
והנה בחודש האחרון השתתפתי באירועי עיד אל-אדחא, חנוכה וקריסמס בגן.
חג המוסלמי הוזמנו גם הורי הגן.
   לא אחת אני שואל את עצמי: האם אני עושה די כדי לעבד את אחריותי למתרחש סביבי? הרי בכל רגע יכולה לפרוץ מלחמה נוספת. לא רואים כל סוף למצב המתוח הזה, למעגל האימים הזה: אלימות- שכול-נקמה...אלימות- שכול-נקמה...
ובכן, דווקא משום כך:תענוג גדול הוא עבורי לצפות בילדי הגן,יהודים כמוסלמים, לבושי לבן, שרים שיר חג מוסלמי וסובבים סביב דגם כעבה יפה בגן, כדרכם של העולים לרגל למכה הקדושה. הרי זה הבילתי יאמן! וזה אפשרי! ומחג יפהיפה שכזה אני שואב כח: לקום ולעשות עוד מהבלתי יאומן, עוד מהבלתי אפשרי. כי בכוחן של האמונה ושל האהבה נוסיף ונבנה את עולמנו.
תודה שקראת.
אמיר שלומיאן

 

צומת שפרעם 

מבואות הסתיו

אך עוד עקשן השמש
חם לכולם בצומת שפרעם
עננה כבדה
של רוגז, של ברוגז
וממשמש מטר של אש
 
ללא האמונה אוחז בלב דיבוק
נטוש מאהבה כובש אותו השד
מעל ענן הזעם מחייך לו בסיפוק
ובהצביעו למטה – פתאום כל רועד
בהגאי המכוניות אוחז ברק של זעם
ומן הכפר מהדהדות קריאות איבה כמו רעם
אך דמעותי דמעות חמלה שוטפות את הרחוב
אותי כבר לא יבלבלו
כי בקרוב יבוא שלום
 
מה יהיה עכשיו
עוד בשלו השמש
חם לכולם בצומת שפרעם
צמיגים עולים באש
ורוגז וברוגז
אך בליבי נהר גואש
 
מאה שנות בלבול חולפות עם בוא הפיקחון
שנים של שכחה עם בוא הזיכרון
סוף לילה בשחור מגיע עם עלות אור יום
וסוף שנאה וקור בניצוצות שלום
משעלה על דעת אין כבר דרך חזרה
מלחמות לא ישנו – ראו זאת כבשורה
הוא בתוכנו מחכה, הוא כאן, הוא כאן
אותי כבר לא יבלבלו
כי בקרוב יבוא שלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
Date & Time
 



מעיין בבוסתן (עין בוסתן) חילף אום ראשד, בוסמת טבעון
כתובת לדואר: ת.ד 206, קרית טבעון  36011 

 Tel 972-53-3657027  Fax 972-4-9833688 
info@ein-bustan.org