חברים ושותפים יקרים,
הקיץ כבר כאן ובאוויר מרגישים כבר את סוף השנה. הבוקר בגן מתחיל בעצלתיים, אבל יש התרגשות מסוימת שכולנו חשים בה. שהרי, כל סוף שנה מביא עמו את השאלות לגבי תחילת השנה שאחריה.
לפני שבועיים חגגנו ברוב משתתפים ובחגיגיות רבה את חג השבועות. שולחן האוכל שנפרש עמוס בכל טוב הפך עבורנו לסמל של היחד יוצא הדופן של המשפחות של עין בוסתן. הונחו עליו זה לצד זה סירים של מג'דרה עלי גפן וצלחות מעמול עם עוגות גבינה, סלט כרוב, מאפים שונים וקלחים של תירס.הילדים הנרגשים התרוצצו בשמחה על גדות הקישון ובין עצי האיקליפטוסים הענקיים ובהדרגה התאספו סביב מעגל ההורים השרים וההצגה שהכינו הגננים.
גם השנה הצטרפו אלינו המשפחות של הילדים שאמורים להתחיל בשנה הבאה. לעומד מהצד אני בטוחה שנגלה מחזה מוזר של יחד ושותפות, כמעט רציתי לכתוב – קהילה.
האם אנחנו סוג של קהילה?
מצאתי את עצמי משוחחת עם יעל הגננת על התפקיד השונה והמיוחד שמקבלים ההורים של הילדים בגן. על האחריות שלנו ועל הדוגמא האישית הנדרשת מאיתנו על מנת לבנות את הגשר בין דוברי העברית לדוברי הערבית ילדים והורים כאחד. התוודיתי בפני יעל כי המשימה לא היתה קלה עבורי ואולי אפילו, אפשר לומר, נכשלתי בה. כמה קשה לעשות שינוי אמיתי. כמה אנרגיה צריך להשקיע בכך וכמה חששות עדיין עומדים ביני לבין הרצון במפגש בלתי אמצעי.
ולמרות כל זאת, אני מרגישה שייכת וזו הרגשה נעימה מאוד.
עין בוסתן הפך עבורי בשנתיים האלו לבית נוסף. למקום בו מדברים שפה המובנת לי, למקום בו אפשר להתחלק ברעיונות, מחשבות, לבטים ורגשות. אם חולפים כמה ימים בהם מאיזו שהיא סיבה אני לא מגיעה בוקר וצהריים לגן, אני חשה בגעגוע.
סוף השנה הוא זמן לסיכומים, לתודות וגם לפרידות. זהו גם זמן לפנות מקום למחשבות על ההמשך.
לאן שלא נמשיך מכאן, ההוויה יוצאת הדופן של עין בוסתן תלווה אותנו: האופטימיות, העשייה ההדדית, תחושת השותפות, הפתיחות וגם האומץ לגעת בדברים ולפתוח אותם, גם אם הם לא תמיד פשוטים.
חופשה נעימה לכולנו והצלחה בכל שנבחר.
שירה תל אביבי
