חסנה היא מחנכת כיתה א' הראשונה שלנו, לצד אמיר שלומיאן, בכיתת ולדורף הדו-לשונית החלוצית, העתידה להיפתח בספטמבר הקרוב. ביקשתי ממנה שתספר על עצמה, ולהלן סיפורה:

 אני בוגרת 12 שנות לימוד ולאחריהן השלמתי לימודי הסמכה כמטפלת לגיל הרך במכללת אלנור, המכון הגבוה לניהול והשתלמות מקצועית בנצרת, וקורס הכשרה כסייעת מוסמכת בגני ילדים במרכז הטכנולוגי במכללת בית ברל, המוכר על ידי משרד החינוך. כעת אני בסיום שנה שלישית של מסלול מחנכים בחינוך ולדורף, בהרדוף. יחד עם הלימודים צברתי גם לא מעט ניסיון בעבודה עם ילדים בגנים ובבית ספר.

{מקור אני מכפר קטן ולא מוכר בשם חוסיניה. הוא נמצא בצפון, בין הר ובין גיא, מקום נהדר עם נוף מדהים. בעבר לא היה בו אפילו גן. היום יש בו גן וגן חובה. גדלתי בכפר בלי מים וחשמל. למדתי בכפר נחף, שרחוק מהכפר שלי כמעט שבעה ק"מ. לא היתה אליו הסעה, ואני הלכתי ברגל לבית הספר וממנו ארבעה-עשר ק"מ ביום. יש לי זיכרונות נעימים מאז. הייתי מגיעה - בחורף כשכל בגדי רטובים מגשם, ובקיץ כולי מזיעה מחום השמש ומפני שהלכתי מהר, כדי שלא אפסיד את השיעורים שלי, שהתחילו בשמונה. היום המצב השתנה קצת. הכפר כבר מוכר, אבל עדיין אין בו בית ספר, לצערי. אך אם נסתכל על חצי הכוס המלאה נמצא שיש הסעה לילדים הלומדים בבית הספר בכפר הסמוך.

 בכפר שלי חיים אנשים מדהימים ובמיוחד המשפחה שלי, שכיבדה את הזכות שלי להמשיך ללמוד,  שהוא הדבר האהוב עלי. בכפר שלי חיים מורות ומורים, וגם אנשים שעובדים במפעלים בעיר כרמיאל ודואגים שילדיהם יסיימו לימודים  אקדמיים. בכפר שלי יש גם רופא, שאמא שלו עבדה קשה בשביל שילמד רפואה ויעזור לקהילה. הברכות של אמא שלו השפיעו תמיד לטובה, ועזרו לו להצליח למרות הקשיים. האמא הזאת מדהימה. היא אמי והרופא הוא אחי. יש לי שבעה אחים ושלש אחיות, ואני הקטנה במשפחה.

{ היום אני גרה בשפרעם, ויש לי בן אחד ושתי בנות משלי. אני מגדירה את עצמי כבן אדם, המתייחס לאחר בכבוד ובשוויון, בין גדול או קטן, ובמיוחד לילדים. אני מאמינה בלתת כבוד למבוגר ולחמול על הקטן. אני מוסלמית בדווית. כל תחום חברתי מושך אותי, וכל מה ששייך לטבע מושך אותי. 

עכשיו אני לומדת חינוך ולדורף בהרדוף, שנה שלישית, שלשה ימים בשבוע. בעלי הוא נהג אוטובוס, ודרך שיחות אקראי ועם חברים, מפה ומשם, הוא שמע על החינוך הזה ואני הייתי סקרנית לדעת עליו יותר. אז נרשמתי לשנת מבוא והתחלתי ללמוד. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אם מבחינת השפה, שאינה השפה שלי, או מבחינת המושגים הגדולים בתורה החינוכית הזאת, שלוקחים את האדם לעולם אחר ושונה ממה שרגילים לו. בשנה השניה והשלישית כבר התחוללה מהפכה בתוכי. הרגשתי כמה אני נמשכת לחינוך הזה, כמה נוח לי פנימית אתו וכמה טוב. הרגשתי שזהו מזוני הרוחני.

 בלימודים שלי הכרתי אנשים שהיה בינינו הרבה משותף ויפה - כבוד הדדי, שיחות על חינוך, על החיים, והמון דברים אחרים, ואז, דרך כל ההתרחשות וההתעניינות, שמעתי על עין אלבוסתן.

 אני גאה לעבוד בחינוך הזה. יש בו המון דברים שנראים בעיני נכונים והגיוניים. אזכיר מהם יראת הכבוד לאחר ובמיוחד לילד, הלימוד כהרחבת אופקים לילד ולא חנק. השיטה היא מצוינת - הסמכות, היצירתיות, האהבה, התמיכה, הקבלה ועוד ועוד. אז איך אני יכולה לחשוב אחרת? אני שמחה לקראת העבודה בבית הספר הזה. הוא יהיה בית ספר מיוחד, מקום מכיל, בית ספר שיוצר שלום לכולם. ואני מצפה להכיר את האנשים שמייצרים כזאת אכפתיות כלפי האחר, כבוד הדדי ומקום מוגן לצמיחה של שלום.