ילד יהודי וילד ערבי - שניהם זקוקים לחיבוק

 גדעון היימן 

שמי גידי (גדעון) ואני עובד כגנן בגן הילדים של עמותת מעיין בבוסתן.

השנה פתחנו פעוטון חדש לתינוקות בני שנה-שנתיים וקבוצה בוגרת חדשה כהכנה לכיתה א', נוסף לגן הותיק. העבודה היתה ועודנה רבה, כי צריך היה לשפץ בית שהיה נטוש זמן רב ולהפכו למקום מתאים לגן ילדים.

 בזמנים האלו, בסתיו החדש שבא אלינו, אני חש שאלה זמנים מלאי תקווה. משהו זז בתודעה האנושית. יש התעוררות. אנשים מחפשים צדק. וזה מעורר תקוות.

 עיקר העבודה בגן שלנו, הוא לחנך את עצמנו, וכך גם את ילדנו  ואת הסביבה כולה, שאנחנו כולנו בני חווה ובני אדם. דומים, דומים מאד.

ילדים ששפת האם שלהם עברית - קשה להם לומר לאמא שלום ולהתראות, וקשה גם לאמא. כל אחד מהם מבקש מאמא שלו להישאר רק עוד קצת - בשפה שלו...וכאן נעשית העבודה האמיתית, כשהילד ה"יהודי" לומד מהחיים שהילד ה"ערבי" הוא ממש ממש כמוהו, רוצה את אמא. כשילד דובר עברית מרגיש שהחיבוק של אמנה שותפתי הערבייה הוא טוב יותר משלי, ושהריח שלה נעים יותר, ושהנוכחות שלה מרגיעה יותר, אני יודע שהגן משיג את מטרתו. אנחנו מצליחים , לדעתי, ליצור חממה לילדים, שהשמחה והאהבה שורות בה, לכולם.

 הסיבה העיקרית שלא נפתחים עוד ועוד דנים ובתי ספר כאלה בסביבתנו היא הכסף. החינוך שלנו יקר למגזר דובר העברית, ויקר מאד - למגזר דובר הערבית שרמת ההכנסה הממוצעת שלו נמוכה יותר. אם נגיע למצב שחינוך משותף יהיה בחינם או כמעט חינם, כמו המוסדות הממלכתיים במדינה, התרומה ש לנו לשלום תהיה משמעותית יותר.

 כולנו שמחים על שחרור גלעד שליט, ושחרור האסירים הפלשתינים. נשאר לנו רק לשחרר את הנשמה שלנו מהפחדים והדעות הקדומות שלה!

 בברכת שנה טובה ומלאת השראה לכולנו,

 גידי, 22.10.11