תומכינו ודורשי שלומנו באשר אתם,
מזה כמה שבועות ברור לי שעלי לכתוב את הדברים, להסביר עמדות ותפיסות, כי רבים הם ידידי האישיים, וידידי הגן "עין בוסתן" בארצות שונות בעולם, שתוהים ומחפשים תשובה: איך זה אפשרי שתתרחש מלחמה שכזו בין ישראל והחמס; ומי משתף פעולה עם מלחמה כזו?; ובמה עוסקים הפעילים בעין בוסתן בתקופה זו, ואיך הם מרגישים? ומה שלום הילדים, ההורים והגננים? דבריי הם אישיים, ופורמלית איני מייצג איש מלבד עצמי. ובכל זאת, יתכן שעמדותיי יכולות להאיר ולו במעט, ולעורר הזדהות אצל מי מבינכם.
ראשית לעמדתי באשר לפעולות הצבאיות: איני מאמין במלחמה, איני מאמין באלימות, איני מאמין שאין ברירה אחרת, איני מאמין שאי אפשר לפתור את הסכסוך בדרכי נועם. אני שולל מכל וכל שימוש בנשק ובאלימות, קל וחומר נגד אוכלוסיה אזרחית, נשים וילדים. אני מאמין שיש אפשרויות למכביר לפני שפותחים באש, ובשום מקרה אי אפשר לצאת ממעגל הדמים ללא הבלגה משמעותית. אני מודע לסבל שחווים אחי הישראלים שחיים בישובים הקרובים לגבול, ומתפלל לשלומם ולחיים שקטים ונעימים בשבילם. אני מודע גם לסבלם של אחינו העזתים, שחייהם הפכו סיוט מתמשך וכל תקווה שהיתה להם לחיים של שלוה ושקט הופגזה והומתה כליל. אני מתפלל גם לתחייתה של התקווה בליבם, לחיים של שקט, ולהשתקמות מהירה ושלמה, ואחר כך – לרווחה ושגשוג של בני שני העמים.
אני צופה בכאב בהלך הרוח האלים ולעיתים החייתי, האוחז באחיי משני הצדדים, ומתחזק בעמדתי.
אין ספק שהסכסוך גובה קורבנות רבים בנפש, אך אין לנו כל השערה מה גדול נזקן ברוח! כבר זמן כה רב התותחים שרים והמוזות שותקות, עד שהן, המוזות, כבר אינן בטוחות שתוכלנה בבוא היום להשמיע שוב את קולן. אך מצב זה, בו אין יותר לאן לרדת, יכול באופן פרדוקסאלי להוביל לאופטימיות. הלך רוח זה הגדרתי בעבר בשיר משירי כך: "ממילא הכל כבר התרחש / ממילא הכל הרי פספסתי/ אך הכלום שנותר לי ביד – הכל בו אפשרי" , (שם השיר "החיים מתחילים עכשיו"). בתקופות כמו זו אני עושה הכל כדי לחזק אופטימיות זו, והיא הדוחפת אותי לפעולה; אין לי אלא להוסיף ולעשות את מה שנכון בעיני לעשותו, רק ביתר דיוק ומבלי לבזבז זמן ואנרגיה. מיקוד ואפקטיביות מקסימאליים הכרחיים עכשיו.
אני חש צורך להוסיף משפט בדבר קבוצות ההשתייכות וזהותו של היחיד. ובכן, לפי המודל שלי, שמתחזק והולך עם כל שנה נוספת שהגן קיים, אין לו לאדם אלא זהות אחת. זהות זו יכולה להיות מורכבת יותר או פחות, אך גם אם יימזגו חמישה משקאות לכוס הזהות – עדיין יהיה הקוקטייל אחד, אחיד ומאוחד. עם זאת, כוס הזהות מושפעת מאוד ממה שימזגו הורי הילד. לכן, אם הפחד הוא בן בית בלבבות ההורים, סביר שגם זהותו של הילד תעוצב על פי פחד זה. ואם טורחים ההורים ומתייצבים מול הפחדים והכעסים שבנפשם בעבודת עומק, אזי עצם האומץ, האחריות וכוחות הפעולה, יימזגו לכוס הזהות, וישפיעו מאוד על הילד. אישית אני רואה עצמי כישראלי וכיהודי, אך את חברי קבוצת ההשתייכות הראשונה שלי לא מאפיינים שפה או לבוש, ספרי קודש או מנהגים מקודשים. בני הקבוצה הזו אוהבים את החיים ואת אחיהם בני האדם, יש מהם בכל מקום בעולם, והם מדברים שפות שונות ומגוונות. אלה הם אחיי ואחיותיי שלעולם לא יבחרו במלחמה ובנשק, ותמיד יעשו כל שביכולתם כדי למנוע אלימות.
לעיתים הכעס והכאב עולים על גדותיהם בבית החזה, ואני מחפש דרכי ביטוי שונות. כוחות התודעה הנדרשים משני הצדדים כדי לאפשר שינוי הם אדירים. אני רואה את משימתי, בתקופת חיי הנוכחית, בניקוז הפחדים והכעסים באופן מודע וער. אני מאמין בכוחה של האמנות לעורר לשינויים הנחוצים, ובכלל זה אמנות החינוך.
בעקבות המלחמה יזמנו מעגלי הקשבה של הורים של ילדי הגן, וקיימנו גם מעגל הקשבה עם הצוות עצמו.מעגלים אלו מחזקים אותנו בתחושת השיתופיות והערבות ההדדית, ומאפשרים לנו לנקז את רגשותינו השליליים.
במסגרת מאמצנו לפתיחת כיתה א' משותפת ראשונה מסוגה, מתקדמים המגעים עם בית ספר "שקד" בטבעון. מורה דובר עברית כבר התייצב, וכן שלוש מועמדות למשרת המורה דוברת הערבית. הוזמנתי לאסיפת ועד ההורים המרכזי של בית ספר שקד כדי לספר על תוכניותנו, ואני חש שיש תמיכה ברעיונותינו. אסיפת הורים ראשונה לקראת פתיחת כתה א' התרחשה לפני כ-10 ימים. הייצוג מקרב דוברי הערבית היה מרשים מאוד, ובקרוב אני עתיד לפגוש את צוות המורים של שקד כדי להכין את הנושא לדיון רחב יותר במליאת הקולגיום.
האירועים הקשים שאירעו לאחרונה גורמים לאנשים רבים להקצין את עמדותיהם. אנו עושים כל שביכולתנו כדי לבצע תהליך מודע שבו עשייה חיובית בעולם תופסת את מקומה של אנרגיה שלילית של כעס ופחד. ברור שעוד רבה העבודה וקשה היא, אך כל עוד אני עושה את המוטל עלי – ברוך השם יומיום, נושכור אללה. תודה רבה על קריאתכם.
בידידות
אמיר שלומיאן
