שוב חלפה עונה, שוב מוריקה וגובהת החיטה בגינת הגן, והשבוע, אחרי שנדמה היה שהחורף תם עוד לפני שהתחיל, מטים לנו השמים חסד. עננים אפורים ממטירים עלינו מלמעלה לפרידה. ט"ו בשבט חלף, השקדיות פורחות והילדים מתוקים כמו תמיד. אלא שהפעם קשה לי לספר לכם על טיול ט"ו בשבט שערכנו בשמורת האלונים היפה שלנו, גם לא על מפגש האמהות רב המשתתפות, השמח, בו הכנו חיות לבד וגמדים, כי הימים בעיני אינם ככל הימים, והשנה לא ככל השנים.
אני יודעת שאנחנו חיים בארץ מלחמות, יודעת שלמרות שהאמנתי וקיוויתי אחרת - זו המציאות שלנו, אבל המלחמה האחרונה - האווילית, חסרת התוחלת בעזה – הפליאה בי את מכותיה.
באחד הבקרים, באיבה של המלחמה התכנסנו, הורי הגן, בביתם החם מכניס האורחים של פהימה ומוחמד. המפגש יועד מלכתחילה להורי הילדים העולים לכיתה א', ולכן נוכח בו גם רועי, המחנך העתידי של הכיתה. לא כל ההורים הצליחו להגיע, אבל אני מאמינה שכל אחד מאיתנו, שהיה, לא ישכח לעולם את תחושת הקרבה והאמת שנולדה שם בחדר. אחת האמהות הבדואיות סיפרה שהיא יודעת מה זה שכול. שכול האמהות בעזה על ילדיהן, שכול אמהות החיילים על בניהן; אחיה נפל בלבנון. אחד ההורים היהודים סיפר שבנו נמצא עכשיו בעזה, ועל איך הקפיאה את ליבם דפיקה בדלת הבית באחד הערבים, איך היו בטוחים שכבר באו להודיע להם... ואיך היו אלה בסך הכל השכנים שקפצו לבקר. ואיך הציצה האם המבוהלת מחדר השינה אליו נמלטה, ואיך אמר להם: "אתם לא יודעים שבזמן מלחמה לא דופקים כך סתם בדלת בלי להודיע?"
אנשים דיברו על תלישות, על הפחד לא להשתייך לשבט (ובימי המלחמה היה כזה קונצנזוס שכמעט אי אפשר היה להתנגד לרוח הפטריוטית ששלהבה את העורף, כשכל נשות הקהילה שלנו סרגו מסביבנו כובעים לחיילים). ההורים הבדואים דיברו על הקושי שבלא להשתייך לשום צד. אם הם מעיזים למחות נגד המלחמה אומרים להם היהודים: "לא טוב לכם, תלכו לעזה", ושם אומרים עליהם שהם משת"פים.
הורים יהודיים סיפרו על התחושה הקשה, הבודדה של להיתפס בידי החברה כבוגדים כמעט, על כמה זה קשה לחשוב ולהאמין אחרת מהמוכרת במכולת, מנהג האוטובוס, מהשכנים, אחרת אפילו מהחברים, לפעמים אחרת מהמשפחה: שזו מלחמה מיותרת. שכל מלחמה היא כזאת. שאפשר וצריך ואין ברירה אלא לעשות את זה אחרת. אני לא זוכרת את כל המילים, לא את כל הסיפורים, אבל ישבנו יחד ודיברנו ובכינו ושתקנו כשנגמרו המילים או לא הספיקו כדי לתרגם את הלב, ובעיקר הרגשנו שאנחנו לא לבד.
בתום המלחמה יצאו את גנינו ערמות בלתי נתפסות כמעט של ארגזים ושקים של אוכל, תחליפי חלב לתינוקות, חיתולים, בגדים, שמיכות מזרונים שאספנו ושלחנו לעזה. כאילו ניסינו איכשהו להושיט יד על פני המרחב העצום שמפריד בינינו לבין עזה: קילומטרים זרועי ייאוש, ולהגיד: אנחנו חושבים עליכם בכל ליבנו ו(מבחינתי לפחות): סליחה.
ואיכשהו למרות המלחמה, למרות הבחירות, החיים ממשיכים. 
כמה דברים קטנים, אבל מאוד משמעותיים מבחינת הקשר שלנו עם העולם שבחוץ, ויהיו אלה הגליל, או אפילו הקהילה האנתרופוסופית בטבעון, אירעו אצלנו בגן לאחרונה. יפה, גננת וולדורף הותיקה, באה להרביץ בנו תורה. זה היה מפגש מעשיר, מלא הומור (הפאנצ'ים של יפה לא היו מביישים אמני סטנד-אפ מהשורה הראשונה) שפתח חלון של סקרנות לידע ותובנות חדשים.
בתחילת פברואר ביקרה בגן קבוצת סטודנטיות להוראה וגננות ממכללת אורנים. המפגש נולד אחרי דברים לא פשוטים שנאמרו בכיתתן בהקשר שיתוף ילדים ערבים ויהודים בחינוך, והמרצה שלהן רצתה להראות שיש גם אפשרויות אחרות. הסטודנטיות זכו לפגוש את החינוך האנתרופוסופי והחינוך היהודי-ערבי לראשונה. הן קבלו סקירה על הגן ועל חינוך וולדורף, שמעו את הסיפור האישי של ההורים שבאו לפוגשם, ויכלו לשאול שאלות בחופשיות בלי להיזהר יותר מדי. שאלות שחשוב שישאלו בקול כמו: "האם היינו (אנחנו, הורי הגן) בעד או נגד המדינה בזמן המלחמה", וחשוב גם שיזכו לתשובה שתזכיר שכולנו חלק מהמדינה ועדיין אפשר להיות נגד המלחמה.
וגם זכינו לכך ששלוש נשים מקסימות: סמאהר אורנה ושרה מפרויקט גליליד להנהגה קהילתית ערבית-יהודית בגליל, הגיעו אלינו להנחות אותנו - אמהות הגן - במעגלי הקשבה קבועים. המפגש הראשון יצר את התחושה שאנחנו יכולות להיות מאוד קרובות ונוכחות אלו עם אלו. אני מקווה שתתגבש קבוצה קבועה שתהווה תמיכה אמיתית ותיתן איזושהי סתירה לתחושת הבדידות שחלקנו חוו במלחמה.
אני מסתכלת בסקרנות ובאופטימיות אל העתיד.
החיטה תצהיב ותיקצר וכמו מדי שנה יטחנו אותה הילדים ויכינו ממנה מצות לפסח, ששוב נאפה בטבון מבוץ שנבנה בחצר. באפריל אנחנו מתכננים מופע ויריד למען הגן, כמו שהרמנו בשנה שעברה, ואני בטוחה שהוא יהיה לא פחות מוצלח. חברי Walk About Love יגיעו בסוף אפריל לאזורנו ואני מקווה שירתמו לפרויקט ניקוי הוואדי שמתחת לגן, פרויקט שכבר התחלנו בו – קומץ הורים וילדים חמושים בכפפות עבודה ושקיות ניילון – אך כנראה דורש גם טרקטור קטן ועוד כמה עשרות זוגות ידיים טובות.
אני חושבת שהשיעור הגדול ביותר שההורות בגן שלנו מעניקה לי הוא הפלא שבלראות את התוכניות והחלומות שלנו מתממשים. ועל כך תודה ענקית מכל הלב להורים, לגננים ולכל מי שחולם יחד אתנו.
סימונה מצליח-חנוך
