בתחילת חודש יוני אני מוצא עצמי בספירת מלאי:

מזה כמה חודשים שאני מנסה לקבל תשובה ברורה – היש רצון לכיתה מעורבת בספטמבר 2007? אשמח לעשות כל מאמץ, אך חשוב שאדע תחילה שיש רצון:

שוב ושוב אני מגלה כמה קשה לי להבין את המסרים שמעבירים אלי בני התרבות האחרת, דוברי הערבית. אני נזהר שלא ללחוץ מדי. עלי לזכור עד מה יכולות ההצעות המפתות שלי, לחינוך ולדורף דו-תרבותי, להיתפס כמאיימות. הרי אי אפשר לראות אלא את ראשית הדרך, וגם זה בקושי. ומי יודע לאיזו מתירנות או זרות זה יכול להוביל את הילדים, שיגדלו כל כך אחרת מהוריהם ועדתם. ומה אם חברתם לא תקבלם חזרה? וכמה קשה לומר דברים שכאלו בפירוש ובגלוי, למי שכל כך משתדל ומשקיע מזמנו וממרצו...

ודוברי העברית, מה איתם?(אפשר למנח בפשטות – יהודים, אך יש יוצאים מכלל זה. המאפיין המובהק ביותר לכל אחת משתי הקבוצות בגננו היא איפוא השפה) ודאי שגם להם קשה. לא אחת אנו עומדים בפני אי הבנה, או אף מבוי סתום. כוונות טובות נגדעות לפני הגיען לפירקן מתוך החשש לפולשנות גסה, או אף כיבוש ברובד התרבותי. איך נדע אם אנחנו באמת רצויים? ואיך נבטח עצמנו מהקולוניאליזם ה"נאור", המתחסד, המחופש לשמאלנות כשרה? הרי כל זמן שאיננו מדברים ערבית כראוי, לא נוכל להוכיח חפותינו! ולך תילמד ערבית באמצע החיים, כשבקושי מוצאים רגע להרים טלפון לחבר, שלא לומר אח, ולשמור על קשר עם עצמנו.

ומה בחזית עם משרד החינוך? הנה קיבלנו רישיון, אך אם למישהו יש רעיון מקורי לשימוש פרודוקטיבי בפיסת הנייר הזו – שיקום; בסוף חודש מרץ הגיע הנייר, וכשהאמנתי שבנקל נתרגמו לתקציב הנכסף, הבהירו לי הפקידים-המושלים שזהו רישיון על השנה שחלפה, ושכבר אני מאחר בהגשת הבקשה לחידוש רישיון לשנה הבאה!
"הרי זה מגוחך", מחיתי, "רק קיבלנו אותו, את הרישיון!" אך לשווא...
"אם כך, מגיע לנו תקציב עבור השנה שחלפה", אני.

"תשכח מזה", הם, "אילי פאת מאת".       

"אז בשביל מה לי הרישיון?!", אני מקשה, ונזכר בנסיעות לנצרת לפיקוח הפדגוגי, בידידים היקרים מלשכת הבריאות, בנהלים המפרכים שצייתי לפקודותיהם המרושעות בשעות הקטנות של הלילה.

"תלה על הקיר", הם, "ביקשת - קיבלת!". 
                                             

ועוד לא סיפרתי לכם על 30 העמודים המפרטים את עשרות המסמכים הנידחים שצריך להמציא, ולצלם, ולמספר, ולהחתים כדי לזכות , אולי, בתיק מוטב, כדי להיות רשאי, אולי, לבקש תקציב. נו, עוד רבה הדרך.

 ובין כל אלה אני מנסה להתיר את היחסים הסימביוטיים שרקמתי עם הגן, כדי שלא לסכן את שפיותי ואת שלום משפחתי.

 

            והנה, ביום מן הימים בזה החודש, התעכבתי מעט עם הגננים אחרי שכל ההורים כבר עזבו, ושוב אבשלום שלי נאלץ להמתין מעט לאבא העסוק, או העסקן, או הטרחן שלו, אבל רק מעט – דקה או שתיים, ועוד דקה קטנה אחת... או שתיים, ופתאום אני קולט מה השעה, וכמה זמן הילד ממתין לי בדממה בחצר, ואני יוצא בבהלה החוצה - והילד איננו. מזדרז לשער הגן, והנה החבורה כולה: התאומות יארה ולארה, נור הצעיר ואחותו מורן, שהיא כבר בת בית בביתנו, אחמד שגם הוריו מתעכבים היום, כולם ממשפחות ערביות. ובאמצע החבורה ראשו הצהבהב של בני, מצויד בתלת אופן של נור, קורא קריאות התרגשות ומפנה את הדרך – עכשיו תורו להתגלגל בירידה.

וכולם רצים אחריו וצועקים בשתי השפות, עד שהרכב נעצר מעצמו. אז טופחים על הילד מכל כיוון כדרך הילדים, והאיברים מעורבבים אלה באלה אגב צהלות שמחה והתפעלות, והוא כולו בחדוות הרגע, נותן גופו לכוח הכבידה, ונפשו לכוחות החיים. לא, הוא לא מחכה לי. והוא גם לא רוצה ללכת. טוב לו פה, טבעי לו פה, וספק אם אי פעם יוכל להבין למה אבא שלו דומע מהתרגשות. מה, אף פעם לא ראית ילדים משחקים?

 

  לא אחת פנתה אלי ידידה שוחרת שלום ושאלה: תגיד, זה לא נראה לך מאולץ, לבחור את הסובבים אותך לפי לאום ותרבות? מתי תשתרר כבר, ותבין שאדם הוא אדם? אין שום יתרון או חיסרון בהיותו דווקא ערבי, או יהודי, או כל דבר אחר שאינו חלק מעצמותו כיחיד ומיוחד.

הרבה הפכתי בדבר ולהלן תשובתי: ביום בו ילדי שלי יאמרו זאת, ואפילו יתייחסו אלי כאל טרחן, כשקבוצת חבריהם תהיה מעורבת, ביום בו יהיה ברור שהם אינם בוחרים דווקא בשונים מהם, אך כלל אינם נרתעים מהם, ושיש ביכולתם לראות ולהבין לנפש הזולת גם כשהוא שונה מהם באופן מהותי, ביום ההוא אוכל לנוח. ולהפסיק מהבחירה ה"מאולצת" הזו. אלא שכדי שיום שכזה יוכל לבוא, לא אוכל לשקוט! אפשר בהחלט להימנע מאי הנעימויות. לא צריך ללחוץ. בנועם, בשלווה, תן רק מה שבאמת מתאים לך. רק מה שיש לך, והוא באמת וללא שום ספק שלך. אך לצורך תיקון – אין מנוס מה"אילוץ". ומובן שאין הדרך פשוטה.
אדרבא: אם הייתה הדרך פשוטה הייתי חושד בה! מה דעתכם?

 

ועוד עניין. הרבה שואלים אותי אם הילדים כבר מדברים ערבית.

חשוב לי להבהיר לעצמי, שלא בכך נמדדת ההצלחה. עצם ההימצאות תחת קורת גג אחת – זו המטרה, וזו ההצלחה. אם נשיג יותר מזה, זה טוב, זה נעים, אך אין זה הכרחי. שישחקו יחדיו רק אם ככה טוב להם. כולנו בני אדם, ובכל זאת אך טבעי הוא שדובר ערבית ירצה לשחק עם דובר ערבית, ודובר עברית – עם דוברי שפתו. זה פשוט ונוח כשאפשר לדבר!

אבל, מסתבר, שהסקרנות לטובתנו: הילדים האחרים הפכו למעין חיסכון לטווח ארוך – משאזל מלאי דוברי שפתך, תוכל לחפש לך הרפתקה עם מי מדוברי השפה השנייה. הם כאן, קרובים, נגישים. בהתחלה היו המגעים נירגשים: הרבה צעקות, לפעמים חיפוש מגע בפליקים פה ושם. אך אט אט – כך לפחות נראים הדברים מהזוית שלי, בהתבונני בבני שלי – הרוחות נרגעות, ונותרת הסקרנות. יצירתית, הרפתקנית, מבורכת.

באחד הימים פניתי לאחת הבנות דוברות הערבית בשפתה, וכיוון שהערבית שבפי עילגת, חזרה הילדה על דברי כשהיא צוחקת. התקרבתי אליה, דגדגתי אותה כשגם אני צוחק, ואמרתי: "אינתי, מא תידחקי עלי, פהימת? אבאדאן!!".(את, שלא תיצחקי עלי, הבנת? לעולם!)

לתדהמתי פנתה אלי אחת מדוברות העברית ואמרה כשגם היא נלהבת מהעניין: "גם היא צחקה עליך", כשהיא מצביעה על אחרת מבין דוברות הערבית.
"אה? כמאן אינתי תיחקי ערבי? מא ערפתש! פהימת?" פניתי אל זו, ששפתה עיברית. (מה? גם את מדברת ערבית? לא ידעתי! הבנת?)
"כן! בטח!" ענתה לי.                    

ומי שטרם ביקר – מוזמן ביותר.

                                          אמיר שלומיאן