בפשטות, כמו צמיחת החיטה לאחר זריעתה
אביב הגיע וכבר מריחים את הקיץ הקרב ואיתו את סיומה של שנה.
הילדים גדלים לנגד עיננו המשתאות לנוכח קצב גדילתם המהיר תמיד יותר מהמצופה.
הגן הולך ומתייפה במן קצב פנימי משלו. בסוף חודש פברואר התגיסו הורי הגן למבצע רענון, כל משפחה לקחה על עצמה מבצע קטן ותחת ניצוחם של הגננים נעשו הרבה שיפורים שהמתינו כל החורף:
לשער יש עכשיו קפיץ ומנגנון נעילה פרי המצאתם של שני אבות. עכשיו צריך רק לפתוח את השער ו.. אל דאגה הוא ייסגר לבד כך שרק מבוגר יוכל לפתוח אותו שוב. מצע של חצץ דק ורך פוזר מתחת לנדנדה ולחבל של טרזן, בית העץ נצבע והסולם לקומתו השנייה חוזק. גזעי עץ תוחמים את שביל הבטון. הילדים בוחרים לקפץ מגזע לגזע במקום להלך על השביל. חדווה שמעקבת במקצת את ההורים הממהרים לעבודה. המחסן והחצר נוקו. חפצים שכבר אין בהם צורך סולקו וגגון שקוף המונח על פרגולת עץ מתנשא ברוב תפארת מעל ארגז החול.
ציור קיר מקסים מקדם בברכה את הבאים לגן וכיור הגינה, זה ששוטפים בו את הידיים לאחר שמשחקים בחול או בבוץ, שודרג: סוף סוף הוא מחובר לצנרת הביוב (את זה אני עשיתי! התנסות ראשונה בצנרת..). כמה אמהות הכינו עוגות וקפה, כמה דאגו לארוחת צהריים משובחת, וכך הפך יום של עבודה ליום של הרבה שיחות קטנות, משחק עם הילדים – שבמו ידיהם שפכו בכלים קטנים את החצץ מהשקים הגדולים אל מתחת לנדנדות, ומפגש מחודש עם כמה משפחות שחלקן היו וחלקן אולי עוד יצטרפו לגן שלנו.
הימים עברו, החיטה צמחה ושיבולים לה. זה דווקא קרה לבד (חוץ מהזריעה כמובן), בעזרת השמש והגשם ומבטם המצפה של הילדים. הילדים מנביטים את הגרעינים ומתחרים של מי העלעלים צומחים מהר יותר. בקרוב יקצרו, ינפו, יטחנו ויכינו פיתות בתנור לבני הבוץ - אותן יצקו הילדים רק השבוע ועכשיו הן מתייבשות בשמש.
ישנם דברים שקורים מאליהם, ותפקידנו לצפות בהם ולהפנימם אל נשמותינו וישנם דברים הכרוכים בעשייה והכוונה.לעיתים אני תוהה מהי מידת ההכוונה אליה זקוקים ילדינו בגדילתם ומהי מידת החופש שצריך לאפשר להם כדי לגדול בפשטות, כפי שהטבע תכנן. כשאני מביט בגננים, אני רואה את יופיו של האיזון בין שני הדברים. זו עבודה לא פשוטה: לעשות וגם, מצד שני לתת לדברים לקרות. עבודה פנימית שהגננים עומדים בה בצורה מעוררת הערצה.
מעבר לעבודה משותפת, ישנן עוד הזדמנויות בהן גם ההורים חווים את המפגש הדו תרבותי שהגן מספק לילדים מדי יום:
חגגנו ביחד את איד אלדחאא, חג הקורבן המוסלמי. צפינו בתיאטרון בובות פרי יצירתם של הגננים. הסיפור היה על 'נתינה'. אחר כך סבבנו במעגל סביב דגם של הכאעביה, האבן השחורה שמקומה בסעודיה, כפי שעושים העולים לרגל בחג זה.
בט"ו בשבט, חג האילנות, נטעו הילדים עץ בחצר ביתו של ילד מהגן, הגר בכפר, בסמוך לגן.
בפורים, התחפשו הילדים לפנטזיות הילדות שלהם. פנטזיות ללא הבדל דת גזע ולאום. נמרים, אריות, נסיכות, פיות, ספיידר-מן, פיטר-פן ושלגיה
…
מעבר לחגים המשותפים, ההזדמנות היפה ביותר למפגש בין שתי התרבויות היא המפגשים היום יומיים, ללא הוד והדר, כאשר אנו מבקרים אלו בבתיהם של אלו בחסותם של החברויות הנרקמות בין ילדינו. מפגשי אחר הצהרים רגילים.
אבל קשה לי כבר להגדיר זאת כמפגש דו תרבותי. אלו הם פשוט מפגשים חבריים. והרי זאת בעצם התגשמותה האמיתית של המטרה: שהדברים יקרו גם מאליהם, בפשטות. כמו צמיחת החיטה לאחר זריעתה.
